מהו שיבארי \ קינבקו?

הוג'וג'וטסו הייתה אמנות לחימה בה כובלים את היריב באמצעות חבל, ושימשה בעיקר לכפיתה ראשונית ולהעברת אסירים ממחוז למחוז. הפרקטיקה הייתה משפילה יותר מאשר שגרמה לנזק פיזי. כפי שבונדג' מערבי נוצר בעקבות רומנטיזציה של שיטות ענישה ועינוי של ימי הביניים באירופה, כך היה גם עם שיטות העינוי של יפן הפיאודלית. מלבד שיטת הכבילה הוג'וג'וטסו, פותחו שיטות עינוי וענישה מגוונות שמטרתן להוציא הודאה בפשע מהנאשם או לגרום להשפלה. בשונה מהתרבות מבוססת אשמה הנהוגה במערב, התרבות היפנית מבוססת על בושה, כך גם הקינבקו.

תרבות העינוי והבושה שהיו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום השתלבו כאלמנטים דרמטיים בתיאטרון הקבוקי ובאומנות. אמנות הקינבקו פיתחה את טכניקות הקשירה הקיימות בהוג'וג'וטסו והתאימה אותם אסתטית ובטיחותית לצרכי הבמה. שימוש באלמנטים של בונדג' על הבמה הפך את הקינבקו לפופולארי והשפיע, בין היתר, על אבי הסגנון- איטו סאיו (伊藤晴雨, Itō Seiu), שהחל לביים ולצלם תמונות דומות למה שראה בהצגות ולצייר אותן – נשים קשורות, רגליהם חשופות ושיערן פרוע.

אמנם הקינבקו הופיע ביפן באמצע המאה ה19, אך הוא הפך לפופולארי רק אחרי מלחמת העולם השניה והחיה את אמנות אירוטית זו בירחונים כמו "Kitan Club" ו"Yomikiri Romance" שהחלו להדפיס תמונות עירום ובונדג' ראשונות. לאחר מכן, בשנות השישים החלו הופעות חיות של אמני קשירה, או ביפנית "Nawashi" (縄司).

הקינבקו כיום אומץ כנישה בקהילת הקינק העולמית ומקבל חיים ביפן ומחוצה לה כאלמנט ארוטי אך גם אמנותי. הוא מכיל בתוכו אלמנטים שונים של התנהגות קינקית. ביניהן, הרצון לחוות חוסר יכולת לנוע בחופשיות כמשחק של שליטה, או לחילופין אלמנטים הקשורים לסאדו-מאזוכיזם שבאים לידי ביטוי בהתאם לרמת הקושי של הקשירות ואלמנטים של בושה המשלבים את שניהם. כמו כל פעילות מינית בריאה, קינבקו דורש הסכמה ברורה בין הצדדים. מעבר לכך, על מנת להימנע מפציעות, קינבקו דורש ידע טכני ופיזיולוגי רב, תקשורת מקדימה ושיח פתוח ושקוף לאורך כל התהליך.